מפעם לפעם אני חושב על מסיבות העיתונאים האלה. עם הדגלים הנפוחים שלא חשו אף פעם את מגע הרוח, עם השולחן שעטוף כמו דלפק של מוכר פטישים מפלסטיק ביום העצמאות, שני מיקרופונים מוצלבים, כיסאות נמוכים מדי, והמתנה ארוכה ארוכה לקוסם שלא מגיע.

ואז, כשאנחנו גמורים מעייפות, אתם נכנסים לחדר המַשְמים הזה כדי לדבר איתנו. אבל הערב – הערב אנחנו מדברים, ואתם מקשיבים. עם הזמן למדנו שכשיש ניצחונות – אתם מופיעים לחוד, אבל כשאתם באים ביחד, וכמו שאתם נראים, עייפים, מרוטים ואפורים כשק, דברים טובים לא יכולים לקרות. למדנו כבר שכשיונית לוי אומרת בפתח המהדורה "קרבות עזים" זה אומר שעוד לא הספקתם להודיע לכל המשפחות. היום היו לנו שבעה הרוגים, ואנחנו מבינים שבאתם לומר שאתם לא יודעים כמה עוד יהיו, ומתי זה ייגמר. באתם כדי לבנות סביבנו סכרים של מילים גבוהות למול השיטפון. שנתמוך בכם. שנהיה מוכנים לכל קורבן. אנחנו יודעים שלא נעים לכם לומר, אבל מהיום הראשון אנחנו מבינים שזאת מלחמה כוללת ומקוללת, שהייתה ברירה ידועה בטרם פרצה, והיום היא מלחמת אין ברירה שסופה לא נראה באופק.

אנחנו מבינים שהסתבכנו כהוגן בעניין החטופים ושאתם לא יכולים להרשות לעצמכם שאנחנו נכריח אתכם לעשות את העסקה הגדולה והבלתי נמנעת שפירושה גם הכרה בניצחון הגדול של החמאס במערכה הראשונה. אתם רוצים שאחרים יכריחו אתכם: האמריקאים למשל. שהם יעזרו לכם לדעת מה אתם רוצים. איך משקמים את תחושת הביטחון של כל אזרחית ואזרח, איך מחזירים מאה וחמישים אלף פליטים מקרית שמונה, בארי, משגב עם ושדרות אל בתיהם עם ערובה לביטחונם.

יש לנו המון שאלות קטנות: מה המצב הכלכלי באמת? האם אתם הולכים לאשר את התקציב הנורא הזה? השאלות שלנו אינן רק על מה שהיה אלא בעיקר על מה שיהיה. לכן – די עם מסיבות העיתונאים. גמרנו. זאת לא מסיבה אלא מסך עשן לא סמיך במיוחד שלאחריו אנחנו מרגישים חלולים ומודאגים בדיוק כפי שהרגשנו קודם.

אנחנו מבינים שיותר מכפי שאתם רוצים להגן עלינו, אתם רוצים שנגן עליכם. שנתמוך בכם. אנחנו לא יכולים לעזור אבל אנחנו יודעים שהילדים שלנו והחתנים והכלות הם שמחזיקים אתכם ולא להיפך, וכשהם יחזרו הביתה הם ידרשו תשובות על מה שקרה ובעיקר על מה שיקרה. אתם יודעים את זה ואתם בפאניקה. עד שזה יקרה אנחנו מתנחמים בסיפורי הגבורה שעוזרים לנו לעבור את ימי האבל. אחר כך נדרוש את האמת. כדאי לכם להתכונן לזה.

שבת שלום.