מפעם לפעם ובעיקר בימי הקיץ הלוהטים, גם אני עוקב בתקווה אחרי המרוץ למדליות. זה לא תמיד נוח, זה מחייב לשנות את שעות השינה ולהרחיב את תחומי העניין כדי להיות שותף לרגע הנדיר שבו אחת או אחד משלנו, פרי בטננו ואהבותינו שאין להן גבול, תעלה לפודיום ותקבל מדליה על ניצחונה במכות רצח ובעיטות לפנים. ומיתר יימתח בלב ויתרונן, וארץ שלמה תשיר ארץ ציון וירושל- א- אים. ואם לא המנון, נוכל להסתפק בתמונת הדגל המתוח לצד דגלי גיאורגיה ווולטה עלית.

הנה, רק אמרתי, והדמעות זולגות מעצמן.

וכפי שכבר למדנו יותר מאשר מפעם לפעם, המרוץ למדליות נועד למלא את החלל שבו תמיד הרגשנו עלובים, דחויים, מוכים, צמאים להכרה וחיבה. תת הכרתית אנחנו מבינים שהקיום שלנו הוא על תנאי, בעולם שבו התנאים משתנים כל הזמן. אנחנו רוצים להיות חלק מהמשפחה של המובנים מאליהם, הנורמליים, כמו טוגו או גרמניה, יוון או סוריה. הדרך לשם עוברת גם דרך התחרות בבריוני כל העולם, באיילות שלוחות מאפריקה, או בבתולות ים מאוסטרליה וארצות הברית. עליית הדגל בטוקיו ב 2021 כמוה כדגל שהונף באום רשרש ב 1948, כתמונת צנחנינו בכותל המערבי, לוחמינו באנטבה או דגלנו המתנופף ברוח העזה בחרמון.

כשמוכרים חברת היי טק לא מניפים את הדגל, והשירה היחידה היא של המעורבים בדרכם את הבנק. זוכי התחרויות במתימטיקה ופיזיקה לעולם לא יהיו מקור לגאווה לדוויזיית שלוש היחידות במתימטיקה שממילא לא זוכרת איך פותרים משוואה בשני נעלמים. אנחנו רוצים להיות ג'סי אוונס של האולימפיאדה הזאת: בדם וביזע הקמנו כאן גזע, שאולי הוא לא עליון אבל הוא עצבני וחסר מנוחה. באולימפיאדה ב 1936 נוצחה תורת הגזע בפעם הראשונה, עכשיו מה שצריך זה רק עוד ניצחון אחד, בג'ודו, בשייט או במכות כדי לאזן דיכוי בן אלפיים. רק אז נרגע, הדגל יעלה והמדליה תזהיב באור השקיעה.

מפעם לפעם, ולנוכח העגמומיות המשודרת מטוקיו, אני תוהה למי ניתן להעניק את מדליות הלב המיותמות שעל שולחני. אחרי שעשיתי השבוע כמה ימים בשפלת החוף המהְבּילה, אני חושב שמגיעה מדליה לכל מי שגר שם: למי שמוכן לצאת מהבית בחום הנורא וללכת לעבודה, להתכתש בכבישים החנוקים, במדרכות שקורקינטים אימתניים מאיימים לדרוס אותך, ולהמשיך כך שנה אחר שנה בלחות האיומה הזאת, ולא להישבר. אני כבר רואה את הנשיא הרצוג השני מתקשר אליכם ואומר: הבאתם לעמנו כבוד גדול, אתם מיישרים את דגלנו בכל יום, אז תודה, ואתם עוד תראו שעד האולימפיאדה הבאה הכל יהיה בסדר.

רק תתחסנו, הא?

התמונה: רחוב מרמורק בתל אביב, השבוע, שעת שקיעה. צילום בטלפון.