בסוף השבוע ערוץ שמונה שידר שוב את הסרט הדוקומנטארי הנהדר על דייגו ארמנדו מראדונה, סרטו התיעודי של אסיף קפאדיה (שזכה באוסקר). כל מי שקרוב לסרטים דוקומנטאריים יכול רק להתקנא בסרט הזה, אין קריינות, אין ראשים מדברים, והחומר… החומר.. ללקק את האצבעות. לחובבי כדורגל כמוני זה סרט חובה, אבל גם למי שהעולם מעניין אותו, משום שהסיפור החברתי שגלום בסיפור של מראדונה הוא מעבר לכל דמיון. כל מילה שאוסיף תהיה רק ספויילר. (הסרט הוצג בארץ לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים ב 2019)
ולמה אני מספר לכם את זה?
או –
בשנת 1987 זכתה נאפולי, קבוצתו של מראדונה, באליפות איטליה, בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה. למה להשוות את זה? אולי למהפך ב 1977, לניצחונות של מוחמד עלי אחרי שחזר מההשעיה, לכל ניצחון שבו הרעבים והנידחים גוברים על הצפון השבע והמפונק. ההתלהבות ואיבוד החושים הכללי בנאפולי היו פנטסטיים, המצלמה חולפת בתזזית על פני האוהדים הלומי השמחה, ואז מופיע תיאור קטן, מתוק, הקשור גם למוות.
האוהדים שדהרו בעיר באופנועים ומשאיות הגיעו גם לבית הקברות של נאפולי. בסרט לא נאמר מה הם עשו שם, אולי השתטחו על קברות צדיקים, אולי סתם המשיכו בחגיגה עם הקרובים שאינם. כשעזבו את המקום הם השאירו על הגדר שלט שעליו היה כתוב:
אתם לא יודעים מה הפסדתם!!
איזה רעיון! איזה משפט! ואני חושב – אולי אחרי המגיפה, ואחרי ניקוי האורוות, והחזרה לעבודה ובעיקר אחרי החזרה לשפיות, תהיה חגיגה גדולה, משוחררת, ואז מישהו יעלה שלט כזה על גדר בית הקברות במורשה, בחולון או בגבעת שאול: אתם לא יודעים מה הפסדתם!!! החלומות שלכם התגשמו. ולא משנה באיזה צד של הגדר אני אהיה – אני בטוח שאשמח. בדיוק כמו אנשי נאפולי.
יש למה לצפות.
התמונה: השלט על גדר בית הקברות בנאפולי. צילום מסך מערוץ 8.
