מפעם לפעם במשך היום הארוך שהתחיל בפורים ואיש אינו יודע מתי יסתיים, גם אני מארגן לעצמי סדר יום שישמור על שפיותי: אחרי 4 כפול מאה מטר חופשי על המדרכה ליד הבית אני מאזין לחדשות חוץ – אין כיף יותר גדול מלשמוע כמה המצב נורא באיטליה, או על הכאוס המחריד בניו יורק. זה יוצר הקלה מסוימת. אחר אני מתרכז במה שמעסיק את כולם והוא אסטרטגיית היציאה.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, בדיוק כשכולם יושבים ומחכים במתח לאסטרטגיה, אני מסתכל סביבי ופשוט לא מבין על מה הם מדברים. אם אסטרטגיית הכניסה היתה מבולבלת משהו, בכל אופן, הכל התחיל יום יומיים אחרי הבחירות, הרי שאסטרטגיית היציאה נבנתה מעשה אומן, כך שאפילו הקוסם עצמו לא לגמרי מאמין לנוכח הצלחתו. בואו ניזכר: יום אחרי הבחירות היו לגוש של 'רק לא ביבי' 62 מנדטים ואילו לראש הממשלה, שחרב בית המשפט מתהפכת מעל ראשו, היו רק חמישים ושמונה. בימים הראשונים הכל היה טקטיקה: קודם כל דחו את המשפט, ואחר כך עברו לתרגילים מהארסנל הישן והטוב של הפוליטיקה הישראלית שבו אפשר לקנות פוליטיקאים תמורת מיצובישי או תפקיד סגן שר לענייני כלום. כך הוא הצליח להעביר את הגברת אבוקסיס לקינו המלטף, ואת שני הצדיקים מכחול לבן, הצליח לרכוש במה שתמיד החניף להם: תואר צדיק תמים בדורותיו. עכשיו אפשר היה להתפנות לאסטרטגיה: הבטח להם דם יזע ודמעות, אלפי הרוגים, והסבר להם כמה חיוני להתלכד, ובכל ערב התייצב מולם ושתף אותם ברגשותיך, הובל אותם, הם רכים עכשיו, מבוהלים, כולם יצטופפו סביבך, משוועים להגנה, לאוכל, לתרופות. בשעות שאתה לא בטלוויזיה הסתער על האויב האמיתי ופרק אותו לגורמים, תמכור להם אחדות, 15 שרים, שותפות, מעון ממלכתי, ותראה איך הם מתפצחים, ואז קצור את כל החלשים ובנה לך ממשלה לשנים רבות. זאת היא אסטרטגיית היציאה מן המיצר האישי, והיא פועלת להפליא, שלושה שבועות בלבד, מפלגת העבודה התנדפה, כחול לבן התנפצה, ובסקר האחרון לנתניהו יש 42 מנדטים.

מפעם לפעם אני חושב גם על אסטרטגיית היציאה האחרת, כמו מה עושים עם מיליון מובטלים, עם חוב עצום שלא יוחזר לעולם, סתימת בתי החולים, בתי ספר סגורים, מצב האומה, המצב הנפשי, מה עושים עם כל הזקנים האלה, וכמו לקוסם עצמו – גם לי אין מושג אבל לא זה מה שבאמת חשוב. מחכים, כמו כולם.

שבת שלום ומועדים לשמחה.