מפעם לפעם ובעיקר בשבועות כאלה, האנשים מהאמצע, שחיים בתוך עמם, לא נסחפים בשאגות הניצחון וגם לא שוקעים בדיכאון נורא; הם מודאגים, מכונסים בעצמם, ויושבים מול הדף הריק ומנסים לארגן את מחשבותיהם ותקוותיהם. כן – תקוותיהם, איבוד התקווה הוא גזר דין סופי. נפשי ופיזי.

ואז הם רושמים לעצמם – אני מאמין בזכויות האדם משום שיש לי כבוד לכל אדם לחופש שלו להיות מי שהוא, לחופש דעה, דיבור, התארגנות, תנועה, עיסוק ונטייה מינית. הם שווים. הוא ינק את זה מהמורים שלו, מההורים, מבית הכנסת של ילדותו.

הוא תמיד האמין בזכותו של עם ישראל להגדרה עצמית, ולקימום העם היהודי מאלפי שנים של רדיפות ושמד. ואולי בגלל זה הוא גם יודע שהחירות הזאת לא יכולה להתקיים כשלשכן שלו, זה שהוא רואה מהחלון, או בבית המרקחת, בבית החולים באוטובוס או באתר הבנייה – אין זכות כזאת. אחרי בית הכנסת אבא שלו, מפולניה, שלח אותו ללמוד ערבית. זאת השפה של השכנים. זאת ארץ משותפת.

הוא כתב לעצמו שהחברה צריכה לעזור לחלשים שבה ולתת להם חינוך הולם כך שיוכלו לעמוד ברשות עצמם, ושהמאמץ שלו זהה למאמץ של שכנו. לא בדיוק קיבוץ אלא קהילה שכולם בה שותפים באחריות. לתת ולא רק לקחת. מהצבא דרך הכלכלה. הוריו קראו לזה "לשאת בעול" . הוא עוד מאמין בזה.

בבית הכנסת של ילדותו כל המתפללים סביבו היו גברים, והנשים הורחקו מהעין. עם השנים הוא למד שלנשים יש קול, חשוב ומכריע, לא רק בגידול הדור הבא אלא בהנהגה, הדתית והלאומית וזה נראה לו סביר ונכון שגם כאן – יש מקום לכל הקולות. אמא שלו עבדה כמו משוגעת ובעבודה היא היתה גברת. זאת היא שאמרה שכספי ציבור זה קדוש. לעולם אסור לקחת. ככה זה מתחיל. גם את זה הוא כתב. שניהם ביחד לא ישנו כל כך טוב בלילות פשוט היו להם יותר מדי טייסים במשפחה. את זה הוא רשם בצד. פחות חשוב.

בסוף השבוע הזה הרבה מאד אנשים מהאמצע שגורלם הציבורי אינו עוד בידיהם, מקווים שמי שקיבל לידיו את השלטון עליהם מבין שהוא קיבל גם את האחריות: אחריות גם לערכים האלה. הם מכל מקום, לא יתפשרו עליהם. הם מבוגרים מדי מכדי לעשות את זה. בעצם בדיוק בגיל של זה שמתחיל כעת מחדש בפינת רחוב סמולנסקין ובלפור.

שבת שלום.