מפעם לפעם, ובעיקר כשהימים מתארכים ואנחנו נכנסים באופן רשמי לאביב שהוא בעצם קיץ למתחילים, מפלס החרדות האישי והלאומי עולה במהירות. כל מי שחי בארץ די זמן יודע למה, שהרי עם פריחת הפרגים ניצתת כאן גם האש, הטנקים והחיילים לא ישקעו בבוץ אלא ידהרו בשדות השלף, כך זה היה לפני שישים ותשע שנים, לפני חמישים שנה, ב 1982, ב 2006 ובכל אותם פרצי אש וזעם שהשאירו מאחוריהם אדמה חרוכה, קברים טריים ולבבות שבורים.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, בדרך כלל זה לא בא בהפתעה. ההפתעות נשמרות לסתיו. יש לנו התראות די והותר, הספירה לאחור מתבצעת בתקשורת מדי יום, והשבוע טור המפחידים נפתח בהופעה של ראש השב"כ בוועדת החוץ והביטחון, שבפרוס העונה הוחלט לשדר את דבריו במלואם והיה בהם שפע של אזהרות: אל תשימו לב לשקט המלאכותי הזה. זה ייגמר רע כל העניין. מכינים לנו כאן מלחמה קטנה, המון פיגועים, אמנם הצלחנו לעצור מאות כאלה, אבל לא לעולם חוסן. אחר כך הופיע ראש השב"כ לשעבר מר דיסקין והוא בכלל אמר שזה לא עניין של מלחמה פה- מלחמה שם. זה הבסיס הוא אמר, אנחנו משקרים לעצמנו, העניין הפלסטיני הוא איום אסטרטגי, ואסטרטגי, כך אני מבין, זה איום על הכל: על הדמוקרטיה, והכלכלה והחיים כפי שאנחנו מכירים ורוצים שיהיו לנו. או אז היתה גם איזה תקיפה קטנה ברמה הסורית ועוד איזה הפצצה וטילים שהתפוצצו ברעש מוכר ומצמרר, ורצף של פרשנים חשף אותנו למזימה המתרקמת מצפון והיא כניסתה של איראן לרמת הגולן, יש להם נשק שובר שוויון, אמרו, כי מה זה החיים הם בסך הכל אם לא משחקון אחד בטניס, ועל זה תהיה מלחמה, שבזמן האחרון אני מבין שהיא תהיה אכזרית מכל קודמותיה. בשלב הזה עולה לשידור שר השיכון יואב גלנט שאין כמוהו להפחדות כמי שכמעט היה רמטכ"ל ומת להיות שר ביטחון, והוא, אם רק תיתנו לו צ'אנס, ירסק אותם לאבק, ובינתיים תתכוננו. וכך, כשהפחד התחיל לזחול מפינות הסלון והשתלט על המחשבות והמצב הרוח, הגיע האיום האסטרטגי הנורא מכל: הגברת גאולה אבן-סער תהיה הקריינית של החדשות בערוץ שממנו אני משדר ששמו ישתנה בעוד חודש מרשות שידור א' לרשות שידור ב'. יותר מזה אני לא צריך. אצלנו בבניין הוחלט לנקות את המקלט (מי שצריך כמה ספות במצב טוב ושמעטעס אחרים – שיתקשר) הבורסה בניו יורק התחילה לצלול, האסון מתרגש – והפחד, כן, הפחד, הוא לבדו מוציא אותנו מדעתנו.
שבת שלום.
יום שישי 24 מרץ 2017
