מפעם לפעם, ובעיקר בערבי חגים, אני פושט מעליי את מחלצות החולין והשגרה המדכדכת, ועוטה את הילת הקדושה הנדרשת, שהרי בשעות האלה מַחֲנֶנוּ כמעט טהור לגמרי, לא נותר בו שמץ של חמץ, ואם היה, הרי שהוא נמכר לַגּויים טובי הלב, שסייעו לנו בקיום המצווה. ואם גם אחרי זה נותר עוד משהו הריהו בטל ומבוטל ויהי כעפר הארץ. לפי ספר הזוהר, החמץ שאותו אנחנו מְבַעֲרִים מייצג את יצר הרע, את הגאווה ואת האגו, והיכולת לאתר את החמץ שבתוכנו, למצוא אותו ולהיפטר ממנו – זוהי החרות האמיתית, וזוהי תמציתו של החג שאנחנו חוגגים בערב הזה.
ביעור החמץ היא שעה של חשבון נפש. ערב חציית הים ויציאה מעבדות לחירות אי אפשר להתכחש לעבר ולומר שהכל נפלא אלא לאתר את החמץ ולשרוף אותו, וגם כשלכאורה אין חמץ – מטמינים מעט ממנו כדי למצוא אותו. ואסור לנו לומר אין חמץ כי לא היה חמץ, ומאחר ולא היה בוודאי שלא יהיה, אלא למצוא אותו במלוא הצניעות והענווה, ולצאת לחירות.
וכך אנחנו מגיעים לשעה הזאת שהיא טהורה וזכה, שעה שיש בה פקקים אבל בשום אופן אין בה חמץ, שעה מרגשת שבה כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לראות עצמם כאילו הם יצאו ממצרים. זוהי שעה של קירבה ושל התרוממות רוח, שעה של 'זכור את אשר עשה לנו עמלק' שארב לנו בדרכנו מאדום וניסה לכלות אותנו, אך גם שעה של לֶחֶם עוני, של הסתפקות במועט, של התחלה. זאת שעה שבה אנחנו יורדים אל המים ותוהים האם הים ייבקע בפנינו ונוכל לצעוד בו בחרבה אל המדבר כדי להתחיל הכל מחדש, לקבל על עצמנו את עשרת הדברות בלב שלם, כל עשרת הדיברות עם תוספות, כי זה רגע של הזדמנות, של התחדשות, של אהבת חינם, של צניעות, של צִפִּיָּה, רגע מיוחד שמוטב שלא להכתים אותו בחמץ החולין שאנחנו טבולים בו עד צוואר. ולכן אסיים כאן, בלי אף מילה על ענייני היום, ואמתין עם נכדיי לאליהו שיבוא עם בשורה לעתיד, או כפי שהגדיר זאת הנביא מלאכי בחזונו – שיבוא אליהו הנביא וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהם.
חג שמח ושבת שלום.