ברוך שובכם מיוון, תרימו את התריסים תוודאו שהכל במקום, ביום ראשון שוב תהיו על הכביש, תחרקו שיניים, תקללו את הפקק, וכשתאזינו לכל הראיונות וההתכתשויות ברדיו, תבינו שהעניין גמור. אין צורך לעבור בקלפי ולהצביע, כשלא הייתם התחילו כבר להרכיב את הממשלה, קבלני הקולות הקטנים נפגשים עם ראש הממשלה, משווים את רשימות המצביעים שהם הביאו, גם אתם כלולים בהן מבלי שידעתם, אבל הגוגל יודע הכל. הם מקבלים מראש, ולפי משקל, תפקידים ותקציבים, המפלגות הולכות ונעלמות כולל המפלגה של ראש הממשלה, יש רק נאמנות אישית, יש מכונה לספירת קולות בכניסה, את זה יצליבו עם הצילום של המצביעים בקלפיות, וגמרנו.
במצבים כאלה אני תמיד נתפס לדברים הקטנים, לזוטות, ולכן אני מבקש לעדכן אתכם באירוע שבטוח לא שמעתם עליו ביוון או ביער השחור: השבוע הודיעו רשמית שקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים הלכה לעולמה.
מתה. איננה. הסתלקה.
עם כל הצער שבדבר אני לא מצליח להיכנס למרה שחורה. העולם השתנה. יש היום בארץ 5-6 קבוצות שמנהלות את הכדורגל וכל השאר זה ליגה למקומות עבודה עם כל מיני קבוצות סימפטיות מקטמון ירושלים ועד לאום אל פאחם. יש שם גם נציגות לכפר סבא והרצליה, שעריים, מרמורק ורמת השרון, אבל רובן מוציאות עכשיו את נשימתן האחרונה. מגרשי הכדורגל שהיו פעם בפאתי העיר הם היום נדל"ן מועדף, והראשונה שמכרה את עצמה לדעת היתה הפועל ירושלים האהובה שלנו, שהמירה כבר מזמן את המגרש הביתי ואת כל זכרונותינו וחלומותינו הילדותיים למזומנים קצרי טווח, ומאז היא שקעה לאיטה עד שנפחה את נשמתה סופית.
נוסטלגיה לא מושכת אותי במיוחד, אני לא מכור לשירי הלל לפרימוס ולטלפון החוגה, להורה ממטרה ולקרן המגן. כל הדברים האלה נעלמו כי חלף זמנם, וכך גם נעלמה הפועל ירושלים. בעבר, כשהפועל הפסידה, העיתונים ביום ראשון כתבו "אבל בהסתדרות". במקרה שלנו ההסתדרות הלכה קודם, אחר כך הקבוצה.
הפועל ירושלים היא זיכרון ילדות נעים, אבל בעולם המסעיר והפתוח של היום אין משמעות לזיכרון של ירושלים קטנה, תמימה, ענייה, היא בסך הכל עוד מותג שעבר מן העולם, כמו ההסתדרות, כמו הפועל, ובקרוב כמו מפלגת העבודה. זהו, נגמר.
הפקק הוא מציאות חייכם החדשה. כשאתם יושבים בו ויש לכם את כל הזמן שבעולם, אל תפסיקו לחלום, גם כשנדמה שהכל סגור וחתום.
בתמונה: אלי בן רימוז' השחקן הכי טוב שאי פעם נגע כאן בכדור. צילם: דויד רובינגר.
