אתם בטח לא זוכרים שמאז 23.3.17 יש לי אליכם חוב קטן: אז דיווחתי לכם שבית הספר 'אלנוחבה' שבצור באהר נסגר בהוראת משרד החינוך ובעצת השב"כ. הסיבה: נאמר שבית הספר מכשיר את תלמידיו ברוח החמאס והיו שהסבירו ששמו של בית הספר, אלנוחבה, הוא בעצם תזכורת לנכְּבָּה מה שכמובן לא היה ולא נברא, כי 'אלנוחבה' פירושו 'מצוינות' שהיא מטרת בית הספר. תיארתי אז את בית הספר החדיש שהוקם על ידי שני מחנכים בני 34 מהכפר – לואי בכיראת ונאסר חאמד. הם שכרו בית מגורים שלם והכשירו אותו לכיתות בית ספר, ציידו אותן בכל טוב ובנו מערכת שיעורים הכוללת מדעים, אנגלית ועברית מכיתה א', וגייסו תלמידים מ 150 משפחות שתלו בבית הספר את יהבן.
לא אלאה אתכם במסלול הייסורים שהשניים עברו מול השלטונות, כשקבוצה קטנה ועקשנית של ישראלים שהיה לי בה חלק, פעלה יחד איתם ללא ליאות לבטל את הגזירה המשונה שנחתה על בית הספר. בשבוע שעבר החליט מנכ"ל משרד החינוך להשיב את רשיונו של בית הספר ובלבד ששמו ישתנה: מהיום נקרא בית הספר אלמובדיאון – 'המוכשרים' והבוקר ביקרתי בבית הספר. הכיתות נפתחו, הילדים משחקים בחצר, העסק התחיל לעבוד, והרישום נמשך.
בבית הספר פגשתי גם ביועצת החינוכית הבכירה פרופ' מאג'ידה דג'אני מאוניברסיטת אל-קודס שהסבירה לי בצורה תמציתית את הפילוסופיה החינוכית שלה: לבחור את המורים הטובים ביותר, לבנות שותפות של צוות חינוכי, לתת תמיכה רצופה לצוות החינוכי וליצור בבית הספר קהילה לומדת עם ההורים, התלמידים והמורים. היא מדגישה שהמשפחה הפלסטינית זקוקה לתמיכה כך שיעמידו את החינוך כדבר החשוב ביותר בחיי המשפחה, למרות קשיי הקיום היום-יומיים, הפרנסה, השגת עבודה והשתלבות – החינוך הוא מעל הכל.
לפני היציאה צילמתי את שני המנהלים הצעירים, לואי ונאסר, ליד הציור המקשט את החצר שהוא ה 'אני מאמין' שלהם. שווה לקרוא.
היה בוקר אופטימי, נקודת ציון במאמץ של רבים להחדיר מעט שפיות במציאות בלתי אפשרית.