לז'ק כהן הגעתי במקרה: בשלב ההתחלתי של כתיבת הספר 'מעבר להרי החושך' פרסמתי בפייסבוק קטע קצר לניסיון, ואדם בשם יצחק-שלמה כהן שלח אלי תגובה קטנה שאמרה – חנות המתוקים שכתבת עליה, של משפחת אבו כף מצור באהר, עברה לג'בל מוכבר. שום דבר מיוחד, הוא אמר, רק שתדע.
יומיים אחר כך, מוקדם מאד בבוקר, נסעתי בטנדר הירוק והישן שלו כדי לאסוף פועלים ליד גדר ההפרדה שבירכתי צור באהר, ויחד נסענו לבית שאותו שיפץ במערב העיר. כל הדרך הוא סיפר לרָצָף שהגיע מחברון בדיחות בערבית, וההוא החזיר לו אחת משלו, ובכלל בטנדר הירוק היתה אווירה שיוצאים לטיול ולא לעבודה. הרצף עצמו, כך סיפר לי איציק, הוא אב לשמונה ילדים, נפצע בתאונת עבודה ולא יכול היה לעבוד כמה חודשים. איציק חיכה לו, נסע לבקר אותו בחברון, ועכשיו, מדי בוקר, אותו פועל קם בשתים וחצי כדי להספיק ולעבור במחסום ושם מחכה לו איציק עם הטנדר הירוק ונוסעים לעבודה.

בדרך תחקרתי קצת את איציק, מאיפה בא ומה עשה בחייו, והוא סיפר שבראשית הדרך חילק עיתונים בירושלים, לאבא שלו היתה סוכנות להפצת עיתונים והוא ירש אותה. אמרתי לו – אז אתה הבן של ז'אק כהן!!, והוא אמר – כן, וצחק, ואני המשכתי: אתה הבן של אבו ראמי!! וכעת הוטל הס במכונית, והרצף שלידו מלמל: אתה הבן של אבו ראמי? יא סלאם! לא ידעתי! יא סלאם… אבו ראמי… ואיציק צחק וברמזור הם התחבקו מרוב התרגשות.

רק אחרי שפגשתי את ז'אק כהן בבית הקפה JOYCE שהקים באחוזת משפחת אשתו במושב ביצרון, הבנתי מה קרה בטנדר הירוק של איציק ומה הם שורשיו. ז'ק כהן היה כבר בן שמונים וארבע כשנפגשנו, בקושי הלך, שנים של מחלת לב, אך מאחורי החיוך הרחב והעגום שלו הסתתרו סיפורים כרוחב ההיסטוריה של ארץ ישראל בעת הזאת ונפתוליה.
"אבא שלי היה עגלון שנולד בירושלים, אבל בגיל צעיר ברח למצרים אחרי שרצח מישהו. במצרים הוא פשט את הרגל ואנחנו ברחנו משם, כל המשפחה ברכבת ואחרי טלטולים רבים הגענו לקרובי משפחה בשכונת שמעון הצדיק", הוא סיפר, ופירט עוד ועוד איך קיבלו אותם הקרובים בבית הקטן שבו גרו איתם שנתיים, ואיך נרקמו יחסי האהבה והקרבה עם השכנים הערבים בשכונה.
"לנו המזרחיים היה יתרון", הוא סיפר בהתלהבות, "אנחנו לא פחדנו מהם. אני זוכר פעם אחת, זה היה במאורעות 36', אבא שלי ואני הסתובבנו ברחבת שער שכם, היתה שם הפגנה זועמת מאד של הערבים ואנחנו באמצע. לא נגעו בנו. אנחנו נראינו ונשמענו חלק מהם, וכך אני מרגיש עד היום".

ז'ק כהן התפרסם כשחקן: הוא למד בבית הספר במנזר רטיסבון שבו למדו הילדים העניים ביותר, וחברו לספסל הלימודים היה שייקה אופיר. ("לימדו אותנו בו-זמנית ארבע שפות, עם מכּוֹת והכל, ואני יודע את כל הארבע על בוריין עד היום הזה") ומאז שנות החמישים היה מעורב בעשיית תיאטרון בירושלים: הוא נמנה עם קבוצת 'המעגל' של פיליפ דיסקין, תיאטרון שדיבר באנגלית והיה הגרעין של תיאטרון ה'חאן'. הוא שיחק בתיאטרון חיפה, שר בפסטיבלי זמר, הופיע ב 25 סרטים (!!) – מחסמבה ונערי ההפקר ב 1971, "נורית" שובר הקופות, "גשר צר מאד" ב 1985 "אסקימו לימון 7 " (היה דבר כזה) ב 1988 ועוד ועוד, אבל את תהילת העולם קנה לעצמו בתפקיד אבו ראמי בסדרת הדרמה בערבית "המסעדה הגדולה" שהפיק יוסף בראל וביימו אבי אמבר ואנטואן סאלח ושודרה בטלוויזיה הישראלית בערבית. בכדי שלא לגלוש לנוסטלגיית יתר אומר רק שזאת היתה קומדיית מצבים, והסידרה הפופולארית ביותר שהפיק הערוץ הראשון אי פעם. הפופולאריות שלה לא היתה רק ברחוב הישראלי אלא בעולם הערבי כולו.

"יום אחד אני מגיע לשדה התעופה של קזבלנקה" הוא סיפר, "הייתי עם זאב רווח, יורדים מהמטוס, ואנחנו מתערבבים עם טיסה שהגיעה מדמשק. פתאום אחד צועק: הנה אבו ראמי! הנה אבו ראמי! אל תשאל מה היה שם. חיבוקים, צחוקים, לחיצות ידיים, הצטלמו איתי, ומה שאני מספר לך חוזר מאז המסעדה בכל מקום. אני הייתי לשגריר הכי ידוע של ישראל בעולם הערבי. אני אומר את זה לא רק כקוריוז, אני תמיד חלמתי להיות שגריר כזה, אני מאמין שאפשר לחיות ביחד, אפשר להתקיים בהבנה, כך נהגתי תמיד. אני אומר את זה גם בכל הקשור בערביי ישראל. פעם היתה הפקה של תיאטרון שהשתתפתי בה בעכו, אנשים הגיעו לתיאטרון עם אוכל ומתנות. אחד הביא לי צעיף שקנה במכה שאני משתמש בו עד היום. זה לא רק המסעדה הגדולה: אני השתתפתי למשל בתוכנית "בשם הבריאות" בטלוויזיה בערבית, ובכל שבוע "סבלתי" ממחלה אחרת והרופא הסביר מה אני צריך לעשות. בחלקים גדולים של העולם הערבי זאת היתה התורה שבעל פה של טיפול במחלות שונות. השתתפתי ב 'סמי וסוסו' ב 'עאדל וסמירה' עם לילית נגר, ועוד ועוד. אנחנו, בני המזרח, הקמנו גשר, והגשר הזה קרס".
"למה?"
"כי הדת ניצחה. קיצוניים דתיים, שלהם ושלנו, השתלטו על השיח, אין יותר שיח של תרבות, שיח של שפה משותפת, של כיבוד אורחות החיים והמסורת, אלא 'תג מחיר' ו'חמאס'. זה מין 'תג מחיר' כללי. אני מביט היום בייאוש בירושלים ומה שנושב ממנה, אני חי כאן במושב, בין המסעדה לבית החולים 'קפלן' ורואה מה שקורה בארץ, והלב נשבר. בעיקר אני מתכוון ליחסים בין יהודים וערבים".

'המסעדה הגדולה' נשארה זיכרון דהוי בשחור לבן, וחיוכו הכובש של ז'ק כהן נשאר איתנו עד יומו האחרון מעל אריזות 'חומוס צבר', כי הוא היה מזרחי, הוא היה אמין, ולכן יכול היה למכור חומוס. את הדברים האחרים שאמר איש כבר לא שמע.
בסופו של דבר הפרק הקצר שכתבתי על ז'ק כהן, ואיציק כהן בנו, נפל בעריכה. העורך (שחר אלתרמן) חשב שהספר צריך להתרכז אך ורק בתושבי הכפר והסיפור שלהם, ולא להיתלות ביהודים שהדו קיום הוא חלק מהם, למרות שחייהם שזורים בחיי החברה הערבית. הסכמתי איתו, אבל השיעור שלמדתי מאבו ראמי – הישראלי המפורסם ביותר בעולם הערבי הלא הוא ז'ק כהן, כמו החברות עם איציק כהן, קבלן שיפוצים ירושלמי, חכם וטוב לב, שמורים אצלי תמיד.

הצילום: אליעזר יערי, 2014