מפעם לפעם, ובעיקר בשעות האחרונות של השנה, כולנו מחפשים מעט נחמה ותקווה, מעט חסד ורחמים. ומשום שלא כולנו ידענים גדולים בתפילות, ואין לנו כוח לעמוד על הרגליים יום שלם בלי לאכול, אנחנו מבקשים למצות את המאמץ לתקיעת שופר ארוכה, למילה אחת שאם נשנן אותה נרגיש מחוסנים, ויבוא הסתיו ואתו הגשם הראשון, ונתחיל את השנה ברים וזכים.
אז תסלח לי אלוהים אם אני פונה אליך ישירות, אתה החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אל רחום וחנון, יש לנו רק בקשה אחת, קטנטנה, שמסתכמת במילה אחת:
אנחנו רוצים חנינה.
ואל תגיד לנו אלוהים שנמאס לך לשמוע את המילה הזאת. אנחנו לא עובדים בשום ערוץ, אין לנו טור בעיתון, ואנחנו לא מבקשים חנינה לאדם אחד, לא לנשיא ולא למלך, לא למלכה ולא לנסיך.
אנחנו מבקשים ממך חנינה לכולנו.
לאנשים הפשוטים. לאלה שהולכים בתלם, עמלים כדבורים, חרדים, צפופים, מקווים ונואשים. אנחנו מבקשים חנינה מהפוליטיקה. לפחות מזאת שעוסקת רק בגורלו של אדם אחד. וגם אם אתה תקוע כעת עם כל הימים הנוראים האלה ואין לך רגע לנשום, אנחנו מבקשים שלפחות תוריד לנו שליש. אתה ראית מה הלך כאן בשני השלישים הקודמים: אתה בעצמך לא יודע מה לעשות עם ערימות הבלופים והלכלוך שהצטברו אצלך על השולחן, למחות אותם ייקח לך שבועות. אתה עוד זוכר איך כל העניין הזה התחיל? בן אדם אחד שהיה בטוח שאין כלום כי לא היה כלום, החליט שהוא לא מגיע לשלב החנינה, אלא מדלג א על המשפט. מין חנינה דה לוקס. ואחרי שזה לא הסתדר, הוא הלך לבחירות, וזה שוב לא הסתדר. אז הלכנו שוב, כמו ילדים טובים, ובמספרים מרשימים, ועברנו אלף תלאות של איומים וכמעט מלחמה קטנה, וחרושת שמועות ושקרים וזה שוב לא הלך, ועכשיו אתה הולך להכניס אותנו לעוד סיבוב כזה?!
עמוק בלב אתה יודע שזה מגיע לנו: שנת הלימודים התחילה ומיד אחרי החגים צריך יהיה לעבוד, אין לנו תקציב, אנחנו על סף מלחמה, הפערים בחברה בלתי נסבלים ואנחנו הרבה יותר סובלניים מכפי שמתארים אותנו: בשנה שעברה אפילו הכנסנו שחקן מוסלמי לבית"ר. יותר מזה? אז אם מישהו מדבר אתך על חנינה זכור אותנו, ואנחנו לא נשכח לך את זה. בעוד שבוע כולנו בכותל, ועד אז – בבקשה. חנינה אחת קטנה.
שנה טובה לכולם.