מפעם לפעם אתה נקלע לאירועים מעצבים, כאלה שלא במהרה יימחו והם מטילים את צילם, או שצורבים באורם מקום בזיכרון שתישא איתך לתמיד.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, גם הפעם האירוע הזה קשור בהלוויה אחת ומחשבות רבות: בבוקר חורף מלא שמש, ברחבה הגדולה שבפתח תיאטרון ירושלים, הציבו את ארונו של המשורר חיים גורי, שכתב באהבה ובכאב את דברי הימים של עם ישראל במאה האחרונה. מדינת ישראל הרשמית היתה נוכחת שם בצורה מהוססת וחלקית, אבל סיפקה את הדגלים, הכיסאות, האבטחה וההגברה. הנשיא ריבלין נשא דברי טעם נוגעים ללב, כמו גם המספידים האחרים. ואז, כצפוי, כמו בכל עצרות הזיכרון שחווינו בגני הילדים ובבתי הספר, זמר בליווי גיטרה שר את שיר הרעות שגורי כתב.
ואז זה קרה: הקהל הגדול, חלקו שעון על מקלות הליכה וחלקו אלה על אלה, עמד על רגליו בדום מתוח, ושר את השיר בגרון חנוק ובזעקה גדולה. מתי אנשים קמים על רגליהם? קמים בבית הכנסת כשפותחים את ארון הקודש ואתה עומד מול ספרי התורה החבויים בארון, משל הצצת למעבה השכינה ואתה מלא הדרת כבוד. אנשים קמים על רגליהם בהיכנס הנשיא לאולם, או רב או כוכב רוק, ואנשים קמים על רגליהם מתוך התרגשות וסערת נפש. אתמול זה היה תערובת של הכל: זאת היתה תפילה, זאת היתה שבועה, בקול אחרון ונעלם, זאת היתה התחברות לזיכרון, לא רק שנזכור את כולם מאז, אלא גם שאנחנו זוכרים את הימים האלה, את הכל: את העלבון, את החרפה, את ההתנהלות הציבורית, את ההתעללות בלוחמי הפלמ"ח שנלחמו את הקרב האחרון שלהם כנגד המזימה לקרוא לכניסה לבאב אל וואד על שם רחבעם זאבי – וניצחו, את השוד ואת השבר, ואת זה שאין פוצה פה ומצפצף. זאת היתה עמידת דום למשמע המנון חדש, ועמדו שם אלה צד אלה לוחמי הפלמ"ח עם אנשי בית"ר, הנשיא ריבלין, עם יאיר שטרן ודן מרידור, נשיאת בית המשפט העליון וניצוֹלֶי שבי, שהשיר הזה סוכך עליהם בימי אפילה ופחד. זאת היתה עמידה של שבועה קבל עם, לא רק לזכור את יפי הבלורית והתואר, אלא גם את חורצי הלשון, אנשי האגרוף, הבוזזים, המשחדים והמשוחדים, כל אלה ששברו את ליבו של גורי. אחרי כל כך הרבה שנים השיר הזה היה להמנון שכובד בעמידה, והקהל כולו שר את המלים בכל הכוח שעוד נותר בו, וחיים גורי שמקריא עכשיו שירים לאלתרמן ולאורי צבי, חייך לעצמו שהמעגל נסגר.
שבת שלום.
‏יום שישי 2 פברואר 2018