מפעם לפעם אני נוסע לארצות הברית. למדתי שם, עבדתי, אני קשור תרבותית, וחברתית. כשאני נוסע, אם יוצא לי גם לראות משחק של הבוסטון סלטיקס – אני ממש מאושר. פעם בכמה שנים אני מגיע, ובלגימות קטנות טועם הנאות ישנות וזיכרונות, ובשאר הזמן מתגעגע.

כשאתם שומעים את הדברים האלה כבר נחתי, ואולי גם הצלחתי להגיע לבית החברים שמארחים אותי. מאז שהתראינו לאחרונה, הספקתי לראות את סידרת הטלוויזיה על מלחמת ויאטנאם וחשבתי לדבר איתם על מה שלא הבנתי פעם – שבצד המלחמה האידיוטית והזוועתית בווייטנאם, בארצות הברית התחוללה אז מלחמת האזרחים מדממת. הבנתי גם שהתרומה של הדמוקרטים לזוועה היתה מכרעת, ונשיא ליברלי ונאור כמו ג'ונסון נתן לגנרלים שלו לדרדר את ארצות הברית למלחמת שווא שארבעה מיליון בני אדם נהרגו בה מתוכם חמישים ושמונה אלף אמריקנים, כשברחובות התנהלה מלחמת אזרחים של ממש: הנשיא נרצח, גם אחיו, שר המשפטים, מרטין לותר קינג, והאדמה רעדה. היום, כשאני שם, מלחמת האזרחים מודל 2018 כנראה כבר בעיצומה, ראשיתה במאבק על התודעה, אחר כך פותחים באש, והחברים שלי, שצעדו עם מרטין לותר קינג, הפגינו בקמפוסים, ראו את האנטישמיות דועכת ואת התיקון שהתחיל ביחס לשחורים, שוקעים בייאוש גדול. שמונה שנים של אובמה היו להם חג יום יומי, ועכשיו הכל מבחינתם חרב.

הפעם הזאת נסעתי לארצות הברית כדי להציג סרט שביימתי לאחרונה, 'האופטימיים' שמו, על אנשים בארצנו שלנו שאוחזים בשתי ידיהם באופטימיות ולא מרפים, גם כשהכישלון כתוב על כל קיר שקושקש בגרפיטי ובכל כותרת של הניו יורק טיימס. החברים כבר מכירים את הפזמון שלי: מה אומר להם הפעם? איך שומרים על אופטימיות בעולם שמתכוונן לצליל אחד, אלים וציני, עולם של שיסוי, עולם שחוזר לאט לאט לאחור לימים של כמעט מלחמת אזרחים שנקודות הציון שלה עוברות מהמצעד בשרלוטסוויל לדם הנרצחים בבית הכנסת בפנסילבניה? בשנים שאנחנו היכרנו הייתי צריך להסביר להם את לבנון, את הכיבוש, את שרון, שמיר, פרס ורבין. הייתי ממרק עבורם את החלום שנשאר אצלם מימי תנועת הנוער הציונית, וכשלא עסקנו בחלומות ושברם הלכנו יחד לסרט, למסעדה, לטיול ארוך ברגל בשלכת הנפלאה של ניו אנגלנד. מחר בטח נלך ונשתוק, אולי נספר על הנכדים, ואולי הם יחזרו ויספרו על אמריקה הטובה והרחומה שהם כל כך אוהבים, זאת שקיבלה את הורי הוריהם בזרועות פתוחות, והם, בזעתם ותבונתם חצבו את מקומם בה, עד שהארץ רעדה פתאום, וממאורות השינאה שולחה בהם אש והם אינם יודעים לאן יוליכו את הכאב והאכזבה.

בשבוע הבא אולי אדע על כך מעט יותר.

שבת שלום.