מ
מפעם לפעם, ובעיקר בשנתיים האחרונות החיים מגלגלים אותי לפיתחו של בית החולים "שערי צדק' בירושלים לסידרה של בדיקות שסופן, הוא לעתים, המצעד העגום ברגל או על כיסא גלגלים בדרך לחדר עם הנוף אל קיברו של חוזה המדינה וכמה עשרות חברים ומכרים שקבורים למראשותיו. אחרי שאני לובש את הפיג'מה הפירחונית וטועם שוב את דייסת הבוקר הנהדרת שיש לה ריח של קיבוץ רחוק על שפת הים, ואני ממתין לרופאים כדי שיבואו יפסקו את דברם וישליכו אותי הביתה, תם הטקס, יש כל כך הרבה מה לעשות שם בחוץ, אבל הבוקר כולם נסעו לחופשת סוף השבוע ואני לומד מחדש את צבע הכדורים, ואיך לפתוח את הדלת בלילה בלי להעיר את כולם, מגיע יום שישי בבוקר ורק אני ובנות השירות כאן ועוד כמה אנשים שנושמים רק בקושי בחדרים הסמוכים, נותרנו כאן כדי לשמור על השבת שלא תברח וגם על עצמנו, שלא נחליק באמבטיה והכל יחזור לנקודה שבה התחלתי.
וכפי שקורה בוודאי בעת שחוזרים מאוסטרליה אחרי חודשיים, לקראת הצהרים נכנס מישהו ובידיו עיתון מהבוקר מהארץ, וכך אני יכול להתנפל עליו ולהתבשם מריח הדפוס הטרי ולעיין במה שעבר עליכם בשבוע האחרון ואני תוהה מה זה נוגע לחיי כאן ולחיי אלה שייצאו מכאן על רגליהם או אלה שמשפחותיהם ילכו אחריהם. וכך, עד שהנכדים והחברים יגיעו, ונייצר זיכרונות חדשים ונצחק ונדאג, ונשוחח בקלילות על הכל, אני חותר מבעד לערימות הנייר ומנסה לקושש מהם כמה מילים של אמת נוגעת, וערימת האשפה משמאל רק גבהה כל הזמן. מה לי וליושב ראש הקואליציה, מה לי ולמלחך הפינכה השני? מה לכל מה שכאן מסביבי, כולל הרופא מעיסאוייה, ולדברי החנופה והלהג שממלאים את האוויר? מה לכל לרעש הזה ולחייו של הרופא פעיל העלייה מרוסיה שהגיע לכאן באומץ ובדבקות שאין שני להם רק כדי לגלות דור אחד אחר כך שילדיו עוזבים לברלין, השחיתות מרתיעה אותם עד שברחו?
מאחורי כל תמונה וסיפור שהחמצתי השבוע, מסתתר סיפור קטן שלא כתוב בשום מקום כי הוא שקט וצורב ודורש אורך רוח, וכך אני משליך לערימת האשפה את התמונות של אלכס גלעדי ושל מאמן הפועל בכדורסל, ושל טראמפ והגשם המבושש, עד שהגעתי לתמונתו של עורך הדין יעקב ויינרוט שהתיישב מול המצלמה בכוחות אחרונים, רק כדי לומר את דעתו על תאוות הכוח והכסף של אלה שבשירותם עבד – ראש הממשלה, רעייתו ועוד אנשים, וגם הוסיף שהוא עוד חי, וכל עוד הנר דולק, יש מקום לתקווה. זאת התמונה שבה עצרתי, החלקתי אותה על השולחן וקיפלתי אותה לאחור אולי שם אמצא את רגעי השקט ששודרו אחרי, כפיצוי מה לכל מה שלא מצאתי השבוע ובכל השנים של הרעש, אבל במקומם מצאתי את ההתלהמות הרגילה, מקורבים ומלחכי פינכה שלא מבינים דבר.
כל עוד הנר דולק יש מקום לתקווה. דבר עורך הדין. ושקט ששומעים רק מכאן, מהקומה העשירית ב 'שערי צדק'.
שבת שלום.
