מפעם לפעם, אני תוהה איך עד היום לא הצלחתי להיפטר מהתואר הבלתי מחמיא – עיתונאי. במצעד המקצועות הנחשקים בישראל, התואר 'עיתונאי' כלל לא מופיע: תמצאו שם לפי הסדר רופאים, טייסים, אדריכלים, עורכי דין, מנהלים, אנשי היי-טק, רואי חשבון, מהנדסים כלכלנים ואפילו מעצבי פנים. בחלק מהמקצועות עסקתי בחיי, ידעתי להטיס אווירונים, הייתי מנהל, עברתי בחינות קבלה לרפואה, הוריי התחננו שאהיה רופא או לפחות אמצא עבודה עם פנסיה מסודרת, אבל אני, כמו בשיר הידוע, לא הקשבתי ונשארתי טמבל – עיתונאי.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם כשאני מנהל חשבון נפש מכאיב בעניין, אני מגלה שכמו בהרבה דברים אחרים, אני יכול להאשים בכל אדם אחד: את בנימין זאב הרצל. זה התחיל כשלקחו אותנו כילדים להר הרצל לפני יום הזיכרון, הקור שם היה כל כך נורא, שכל רגע על פסגת האוורסט הקפוא נחרט בי לעד, כמו המראה השלו של הקבר הצנוע ועטור פרחים של האיש הבודד ההוא, זה שקיבל את הפסגה ועלה לדרגת חוזה כי לא נעים היה לומר שבסך הכל הוא היה עיתונאי הונגרי עם ג'סטות של שחקן. הכל נראה מבטיח בהתחלה, כולל מסלול הקידום: אתה מתחיל כעיתונאי, מה שנקרא היום כתב, ואחר כך עולה למדרגת פובליציסט, מה שקרוי היום "פרשן" שפירושו שאתה חי כמו מלך, משחק שח בבית סוקולוב וכותב הגיגים, והמצטיינים מבין אלה הופכים בעתיד לחוזים, כלומר עוברים לכנסת ומנהלים את המדינה. מה רע?
העניין הוא שבעת שהכשרתי עצמי למה שנראה כמו מקצוע, נפגשתי עם כמה עיתונאים קשישים וציניים שהוסיפו את הרעל לנוסחת המקצועית: עיתונאי, הם אמרו, לא רק צריך לדעת לכתוב היטב, להיות זריז, ללמוד מהר ולהיות שטחי – קודם כל הוא צריך לפקפק. להטיל ספק. בכל. למה אתה חושב שהרצל נעשה כזה גדול? הוא הטיל ספק באשליית היום יום, ראה למרחוק את האסון המתקרב, כתב, הופיע, עשה מהומות, ממש הקים תנועה, והסוף ידוע. את מי שבראשית דרכו עבר דרך מלחמת יום הכיפורים לא היה צריך ללמד למה חובה לפקפק בהבטחות של פוליטיקאים, וכך התמזגתי בעסק, שסופו התרסקות, משום שפוליטיקאים, כך התברר – לא יכולים לשאת את הספק, את סימן השאלה על גדולתם, וככל שהם מתפתחים הם נעשים יותר אלימים. המשפט הראשון שיאמר כל פוליטיקאי הוא: אין שום ספק שֶ-, או "אני רוצה שנזכור דבר אחד בלבד", וזהו, עיתונאי זוכר יותר מדבר אחד, ולכן הוא מסוכן. מדינה לא יכולה להתקיים עם סימני שאלה, ולא משנה אם הם מתוצרת רשות השידור, התאגיד, ערוץ עשר שתיים או כל דבר אחר. ספקות זה טוב לסלון, בבית, לאנשים הוזים וחוזים שהתעקשו לא ללמוד רפואה וממשיכים לחלום בקול, כמו ההרצל ההוא, שמת צעיר, בודד ומבודד, קיבל קבר קבר, אבל גמר בלי גרוש ועם משפחה הרוסה. אז למי שעוד מתעקש להיות עיתונאי – תברחו עכשיו, למה לחכות לאכזבות שבדרך.

שבת שלום.

‏יום שישי 31 מרץ 2017