המחנה הציני

מפעם לפעם, צריך לדבר גם על המחנה הציוני. זה קצת משעמם לדבר כל הזמן על הממשלה, על שרת התרבות, על הרכבת ועל שר האוצר. מפעם לפעם צריך לדבר גם האופוזיציה, ובשביל זה לא צריך אישור ממנדלבליט או מלשכת ראש הממשלה, לא צריך לחכות לדרוקר שיגיד מה שאפשר לומר, אפשר להשתלח בכיף, והמחנה הציוני זה גוף דמוקרטי שקוף למהדרין ומוכן לקרב, וכל עצה לשיפור בדרך לניצחון תבורך. לא כך?

אז זהו – שלא. כפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם בשנים האחרונות, מתברר שהמפלגה שצריכה להיות האלטרנטיבה לשלטון, לעשות הכל, כל הזמן, כדי להחליף את השלטון רק משום שהם רוצים להיות בשלטון ולנצח – לא באמת רוצה לעשות את זה. זה לא מתאים, זה לא נוח, הם בדיוק החליפו מנהיג, בדיוק נכנסו חברי כנסת חדשים, הם בדיוק מזועזעים ממה שאמרה מירי רגב, ממה שעושה איילת שקד, כמה מהם הועברו לטיפול נמרץ אחרי ששמעו על עסקת הצוללות. אם זה היה אצלם – זה לא היה קורה.

אז זהו – זה לא יכול להיות אצלם משום שהם לא באמת רוצים לקחת אחריות. כגוף, כמפלגה, באופן רשמי אולי כן, אבל האמת היא שכבודדים אין להם מושג מה לעשות עם מזרח ירושלים וגם עם מערבה, מה לעשות עם הפנסיות של הסוהרים, עם בתי החולים הקורסים, עם איראן, עם גרמניה, עם הצוללות, טראמפ, מתווה הכותל, גיוס החרדים, חברת החשמל, הדתה, שמדתה, הפקקים, הרכבת לירושלים, הרפורמים, המפכ"ל, לה פמיליה, רק תשאלו ותקבלו גמגום של קילומטר וזה בתנאי שהם לא בטיול בסין, השתלמות לחברי פרלמנט בבריסל, או סיור מדיני מאד חשוב במערב אפריקה. הם לא יודעים מה לומר גם אחרי ארבע שנים במשכן, והם סופרים בחרדה את הימים לסוף הקדנציה משום שהם יודעים שרובם לא יחזרו לשם. זה היה כל כך נוח ונעים, והנה, זה הולך להיגמר, אז לקצר את זה עוד? בשביל מה? בשביל הצבעה לטובת הגדלה של קצבאות הזיקנה, החלטה שהיא לא יותר מהצהרה? ניצחון שם עוד היה גורם למישהו לבקש את פיזור הכנסת וזה עוד היה מצליח ובום! הם היו בחוץ. הם לא מוכנים לעידן החדש, לפייק-ניוז, לרשתות החברתיות, למכבש שעומד מולם, הם חוששים להישרט, הם מפחדים מציפי לבני שמוכנה להיכנס בראש הממשלה ראש בראש, מי בכלל הסמיך אותה? ללכלך את הידיים זה מתאים לכמה תמהונים שמפגינים בכיכר בכל שבוע, לא לחברי כנסת מהוגנים שמקפידים לא לומר כלום על שום דבר, וכמו שזה נראה עתה אין מי שיושיע אותם, לא נתניהו, לא מנדלבליט, לא אשכנזי ולא גנץ וגם לא הבוחרים. אלה עסוקים בחרדות מהמלחמה שהבטיחו להם, מהעננים מעל הכלכלה, וביום יום הצפוף והמעיק. למחנה הציוני אין שום קשר לזה.

שבת שלום.

 

התמונה: אחרי השקיעה, חוף הים ביפו. השבוע.