הפעם אני חורג ממנהגי: שווה להקשיב לקטע לפני שקוראים אותו.
מפעם לפעם, כבר עשרים שנה. מפעם לפעם, הפינה, שתמיד מנסה ללכוד חלום שעף, לצלם מזווית אחרת אירוע אחד מחיינו, ולהניח לו לשקוע אט אט בשכבת ההיסטוריה. כל יום שישי, ארבע ועשרה, שנים שזה כך. ודי בתחילת מניין השנים האלה החליט ירון אנוש, עורך התוכנית הזאת ומגישה, לחבר לכל 'מפעם לפעם' שיר של יהודה פוליקר שכמו מסתלסל ממנו, ויחד הם היו למין דגל קטן, תזכורת, לפני שהתוכנית מפליגה אל הים התיכון להביא משם עוד צלילים וטעמים של שבת. ותמיד היה באיחוד הזה צליל של אזהרה וגם של תקווה, שאולי, אי פעם, ביום של ראות טובה, אפשר יהיה לראות איזה אושר שיתגנב מן החלון.
מפעם לפעם, ובעיקר בערב החג הזה כשהממסד הרועם והזועם מזמין את יהודה פוליקר לעלות לבמה ולחבר ביום העצמאות את כאביו וחלומותיו לתפארת מדינת ישראל, אני חושב על החיבור בין 'מפעם לפעם' לבין המוסיקה של פוליקר והמלים של יעקב גלעד, גם לחיי האישיים. כאן זה אולי המקום לומר שאף פעם לא הכרתי את יהודה פוליקר מלבד מבכל המופעים שלו שראיתי, מקיסריה ועד הצוללת בירושלים, מהתקליט ועד ליו טיוב. משום כך אף לא יצא לי לספר לו על חיבור הדורות שיצרו שיריו. ילדינו הם נכדים לניצולי שואה מהונגריה, הורי אשתי, שעלו ארצה עם קום המדינה והקימו כאן מחדש את חייהם בעשר אצבעות, בעבודה קשה וגעגועים שאף פעם לא שיבשו את הישרדותם. לילדינו, כמו לשאר הנכדים והנכדות של אופו ואוניו, היה קשר עז לסבא הנגר והסבתא רחבת הלב, זכרם לברכה, ומהם הם ספגו את האובדן שחוו בנעוריהם טוב יותר מכפי שאנחנו הצלחנו, בני הדור השני. וכך, אחרי שנולדו נכדיי שלי, בכל ערב כשבננו הבכור היה שב מהצבא בשירות הקבע הארוך שלו, הוא היה מסתופף במיטה לצד ילדיו, נכדיי, ושר להם שיר ערש, ואלה היו הצלילים שהובילו אותם לחלומותיהם. מן החדר השני הייתי שומע אותם שרים: יש פה מיטה מתקפלת, אם נרצה שלושתנו לישון, את ואני והילד מול חלון שמשקיף לים התיכון. וכך העביר בן הדור שלישי לדור הרביעי את הפצע הפתוח, של הסבא שלו, ואת התקווה שאולי, עם סיכוי של אחד למיליון, איזה אושר יתגנב מן החלון, ואני בחדר השני דמעתי כי הם אותו אושר. ולא בכדי ביקש יהודה פוליקר שגם יעקב גלעד, שחיבר את המלים, יעלה איתו לרחבת המסדרים, ואולי באותו רגע יחרישו הלמות המצעדים ושפע הזיקוקים, והקהל כולו ישיר בלחש את החלומות שלא יגיד אף מכתב. הדבר הזה כנראה לא יקרה, יש גבול לכל דבר, אז מכאן אשלח ברכה גם למדליק המשואה וגם לשותפו בכתיבה, וכך נמשיך מכאן, בכל שבוע, יום שישי, ארבע ועשרה.
חג שמח ושבת שלום.
צילום התמונה: בני דויטש באתר 'מקור ראשון'
