כל ערב, כשאני ממתין בדריכות לחדשות הערב כדי לדעת מהו הפרק הבא בסדרת המתח החדשה "אין כלום כי לא היה כלום", אני מנסה לחשוב על הסרט שיופק כשהסדרה תיגמר. בימים שהחלטתי לעסוק בעיתונות ראיתי את הסרט "כל אנשי הנשיא" על העיתונאים וודוורד וברנסטיין שחשפו את פרשת ווטרגייט שהסתעפויותיה הביאו להתפטרותו של הנשיא ניכסון בשנת 1974. רוברט רדפורד הצעיר היה ברנסטיין ודסטין הופמן היה וודוורד, ומי לא רצה אז להיות רוברט רדפורד? הדרך משם לרוממה היתה קצרה.
אך משום שרדפורד אני כבר לא אהיה, ובתחרות מי יגלם את דרוקר ומי את ברוך קרא אני לא אשתתף, אני מתרכז באפשרות שאכתוב את התסריט. נקודת המפתח בסרט ההוא עם רדפורד, היתה ארבעה עשר ביולי 1973, כשפקיד בבית הלבן, אלכסנדר באטרפילד שמו, נכנס לחדר הישיבות הסגור של ועדת החקירה של הסנאט, וסיפר כי בחדר העבודה של הנשיא הותקנה מערכת הקלטה סודית שהקליטה ורשמה כל הגה שנאמר בחדר. מאותו רגע הסוף המר היה רק שאלה של זמן: גרון עמוק סיפק את סימני הדרך, ניכסון ניסה לשבש את החקירה, ורגע לפני שבית הנבחרים הדיח אותו הוא התפטר, וכל שאר השותפים בעסק נשלחו לבית הסוהר.
בסרט המקומי הסצינה תיראה פחות או יותר כך: ערב יורד. אורות הניאון נשפכים מחלונות משרד ראש הממשלה לתוך החשיכה הירושלמית הקרה. ביומן כתוב: אייכנוולד מידיעות עם הספרן. ארי הרו, העוזר הנאמן שאותו יגלם רועי בר נתן, מכניס את האורחים לחדר הפנימי בלשכה, כסאות נגררים, התמונה סוגרת על לסתו ההדוקה של ראש הממשלה, האגרוף הקמוץ, ועוברת למבט העגום של ארי האו. המצלמה עוצרת לרגע, המבט המתרוצץ מסגיר מחשבה שחולפת בו כברק, היד תישלח לכיס הז'קט והכתובת תהבהב על המכשיר הסמוי, מקליט. מקליט. כשהשיחה בחדר תתלהט, בין האיומים והדחקות, לגימת הויסקי ועישון הסיגר, האופוריה והחנופה, אני אבטיח את שלטונך לנצח יאמר עורך ידיעות אחרונות, וראש הממשלה מנגד ימשכן עיתון שהוא לא שלו. מכשיר ההקלטה יהבהב, מבטו של ארי הרו יהיה זגוגי משהו, קולות השיחה יישמעו ברקע, עד שהפגישה תסתיים, הוא ייכנס לחדרו, ישליך את הטלפון על השולחן, יצלצל הביתה בקווי ויאמר באנגלית האני, אני חושב שהיום התקדמנו קצת.
קאט.
חדר חקירות. רעש של גרירת רגליים. דלת נפתחת. חריקת כסאות. איש משטרה ייבחש את השחור עם סוכר אחד, ואחר כך יוציא את הטלפון ויניח אותו על השולחן. קלוז על העיניים של רועי בר נתן.
קאט.
כשהתעוררתי מהנמנום נוגה ניר נאמן מתלוננת על כמות הסוכר באוכל ואומרת שבתי החולים מלאים באנשים כמוני, ואני חושב איזה אדיוט אני על מה אני מבזבז את הזמן, הרי אין כלום כי לא היה כלום, אז הלכתי לסרט "לא פה ולא שם" מהשבוע בבתי הקולנוע. אחלה סרט, וזה אמיתי.
