מפעם לפעם, ובעיקר בימים שמשברים גדולים נפתרים בלילה, ומיליונים רבים עוברים מיד ליד, אני חושב על המחאה החברתית של קיץ 2011, כשהזעם הגדול על הפערים החברתיים, יוקר הדיור וסדרי העדיפויות הלאומיים פרץ אל הרחובות, מאות אלפים צרו על תל אביב, ואלף וחמש מאות נערות ונערים התיישבו דרך קבע בשדרה.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם כשאני חושב על הימים ההם, אני נזכר איך ההתיישבות בשדרות רוטשילד שהתחילה בעיצומו של הקיץ – התארכה לתוך החורף, וכמובן שאני נזכר במה שנקרא אחר כך "הלילה של ולרשטיין", 14 בינואר 2012, שבו משאיות ענק מחברת מובילי ולרשטיין הורידו 455 בתים ארעיים באמצע השדרה, מהבימה עד רחוב הרצל. כשתל אביב קמה בבוקר היא נדהמה לראות את הישוב החדש שצמח ברוטשילד, מעלה מרמורק שמו, את חבלי הכביסה הגדושים, והילדים החמודים והתינוקות שהתרוצצו על הכביש. בפברואר העירייה סגרה את השדרה לתחבורה משני הכיוונים, ובחודש מארס, מסיבות היגייניות והומניטאריות  חיברה את הקרוונים לחשמל ולביוב.  ב-2013 , כשהשמועות על פינוי קרוב תכפו, והצבא והמשטרה צרו על מעלה מרמורק, מנהיגת המתיישבים, הגברת דפני ליף, יצאה למרפסת הקומה השנייה בקרווילה שלה והודיעה לקהל המריע: אנחנו לא התיישבנו על אדמה פרטית. שדרות רוטשילד היא אדמת ארץ ישראל השייכת לכולם, ואין מצב שבו יהודים לא יוכלו להתיישב בכל מקום בארצם. באותו לילה היתה שם מסיבה ענקית, ואלפים, שבאו מכל הארץ, חסמו את כוחות הצבא שניסו לסגור על השדרה. הרב יחזקאל פלורנטין הורה לחיילים לא לקחת חלק בפינוי, וב- 2016 כשתל אביב התרגלה לשכונה החדשה, הבג"צ הורה לפתע שיש לפנות את השדרה ולפתוח אותה שוב לתנועה. דפני ליף הודיעה שהאנשים אולי לא נולדו ברוטשילד אבל הם מוכנים למות שם, יחד עם כולם. בשיאו של המשבר ראש הממשלה בא בעצמו לרוטשילד, ובפגישה מיוחדת שהיתה בקפה מרמורק אמר לנציגי המתיישבים: בנות – אין לכם רחמים? גם לי אין גרוש על הנשמה ואני יודע מה זה להיות ברחוב, עם החפצים ו- 700 מתנות שקיבלתי. אני מבקש מאד, מתחנן, שתעזבו את המקום ללא שפיכות דמים. בבוקר, כשדפני שבה לקרווילה שלה, התברר שכל מתיישב ברוטשילד יקבל מיליון וחצי שקל במזומן + מגורים חלופיים, + דמי הסתגלות, ופיצוי על עוגמת הנפש. היועץ הקרוב של דפני, בן סמוטריץ' אמר שזה רק שלב במשא ומתן, ובפחות משני מיליון הם לא זזים.

זה לא קרה, אבל מה שכן – מחיר הקוטג' ירד בחצי שקל. הפריירים התפנו עוד באותו קיץ. עכשיו, ממקום מושבם בברלין הם תוהים, מה בדיוק הם פקששו, איפה הם איבדו את הדרך שאחרים צועדים בה בקלות כה רבה.

שבת שלום.