מפעם לפעם, ואולי מוטב לומר – לעתים רחוקות מאד – פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא סכר. כלומר – הוא לא תכנן להיות סכר, הוא רק רצה להיות שובר גלים קטן שמעת לעת מחזיר את הגלים למקומם עד שישובו ויקצפו כי זאת דרכו של עולם.

עד שמגיע הצונאמי. ואז שובר הגלים רואה את הגל העצום שמאיים לשטוף אותו ואת הארץ שמאחוריו והוא אומר לעצמו – זה הרגע לגבוה, זה הרגע למתוח את האבנים הישנות שהתרגלו למקומן, לחזק את היסודות ולהפעיל את הצופרים כי הנה הגל בא, אם לא אני כל הארץ תישטף.

בשפה העיתונאית קוראים להם שומרי הסף. רצה הגורל ורוב הסכרים האלה הן היום נשים: הן לא רוקדות עם כוכבים וגם לא תרקודנה אחרי שייתם תפקידן, הן מותחות את כל עוצמתן, את כל הסבלנות והידע כשהן יודעות שכאשר יפרשו או יודחו הן יפרשו עם פנסיה מוגבלת ולחי בוערת מהסטירה המצלצלת שחטפו ואולי גם עם סיפוק – אני הייתי שם לבד, לא נכנעתי עד שעקרו אותי ממקומי.

שמותיהן ידועים: זאת גלי-בהרב מיארה היועצת המשפטית לממשלה בתקופה שכמוה לא היתה, שראשה עדיין מעל המים הגואים; מיכל רוזנבוים מנהלת רשות החברות הממשלתית האחראית ל 100 חברות ממשלתיות בשווי של 250 מיליארד שקל, בור שומן עצום שבו יוכלו להשתכשך כל חברי מרכז המפלגה הם וילדיהם עד עולם והיא מנהלת קרב אחרון; וכמו מיכל כהן הממונה על התחרות במשרד הכלכלה, וכפי שעושות הנשים המובילות את הפרקליטות, את משפט נתניהו את כל מה שתרצו. שריד לעולם הולך ונעלם.

הצונאמי סוחף הכל. אחרי שהן יודחו בדרך לא סבירה ימונו אנשים בלתי סבירים בתהליך בלתי סביר כפי שכבר קרה, שומרות הסף היו ואינן.

ליבי איתן – עם האמיצות שעומדות לבדן בכל שוברי הגלים שהמים עולים עליהם.  אין להן אחים לנשק, אחיותיהן מכסות על פניהן ולבושות באדום הן צועדות במורד קפלן. הנשים הללו מוכרעות באלימות, בגסות, והן הולכות להשאיר לנו עולם גברי עתיר אנרגיה וחסר מעצורים. הרבה יותר אלים, הרבה יותר יהיר, מניפולטיבי ואכזרי.

 

אפשר להתחיל להתגעגע אליהן.

 

צילום: ברק דור