מפעם לפעם, ובעיקר כשאני ממתין בדריכות לחדשות הערב כדי לדעת מהו הפרק הבא בסדרת המתח החדשה "אין כלום כי לא היה כלום", אני מנסה לחשוב על הסרט שיופק כשהסדרה תיגמר. בימים שהחלטתי לעסוק בעיתונות ראיתי את הסרט "כל אנשי הנשיא" על העיתונאים וודוורד וברנסטיין שחשפו את פרשת ווטרגייט שהסתעפויותיה הביאו להתפטרותו של הנשיא ניכסון בשנת 1974. רוברט רדפורד הצעיר היה ברנסטיין ודסטין הופמן היה וודוורד, ומי לא רצה אז להיות רוברט רדפורד? הדרך משם לרוממה היתה קצרה.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, כשאני מבין שרדפורד אני כבר לא אהיה, ובתחרות מי יגלם את דרוקר ומי את ברוך קרא אני לא אשתתף, אני מתרכז באפשרות שאכתוב את התסריט. אני נזכר בנקודת המפתח בסרט ההוא עם רדפורד, ארבעה עשר ביולי 1973, פקיד בבית הלבן, אלכסנדר באטרפילד שמו, נכנס לחדר הישיבות הסגור של ועדת החקירה של הסנאט, ומספר כי בחדר העבודה של הנשיא הותקנה מערכת הקלטה סודית שהקליטה ורשמה כל הגה שנאמר בחדר. מאותו רגע הסוף המר היה רק שאלה של זמן: גרון עמוק סיפק את סימני הדרך, ניכסון ניסה לשבש את החקירה, ורגע לפני שבית הנבחרים הדיח אותו הוא התפטר, וכל שאר השותפים בעסק נשלחו לבית הסוהר. בסרט המקומי הסצינה תיראה פחות או יותר כך: ערב יורד, אורות הניאון נשפכים מחלונות משרד ראש הממשלה לתוך החשיכה הירושלמית הקרה. ביומן כתוב: אייכנוולד מידיעות עם הספרן. ארי ארו, העוזר הנאמן שאותו מגלם רועי בר נתן, מכניס את האורחים לחדר הפנימי בלשכה, כסאות נגררים, התמונה סוגרת על לסתו ההדוקה של ראש הממשלה, האגרוף הקמוץ, ועוברת למבט העגום של ארי האו, על העצירה לפני שהוא מתיישב שמסגירה מחשבה מהירה, הכרעה פתאומית, היד הנשלחת לכיס הז'קט והכתובת המהבהבת על המכשיר הסמוי, מקליט. מקליט. כשהשיחה בחדר מתלהטת, בין האיומים והדחקות, לגימת הויסקי ועישון הסיגר, האופוריה והחנופה, אני אבטיח את שלטונך לנצח אומר עורך ידיעות אחרונות, וראש הממשלה מנגד ממשכן עיתון שהוא לא שלו, מכשיר ההקלטה מהבהב, ומבטו של ארי הרו זגוגי משהו, קולות השיחה עמומים, רק נשימתו הכבדה נשמעת, עד שהפגישה מסתיימת הוא מפסיק את ההקלטה ונכנס לחדרו, משליך את הטלפון על השולחן, מצלצל הביתה בקווי ואומר באנגלית האני, אני חושב שהיום התקדמנו קצת. קאט. חדר חקירות. רעש של גרירת רגליים. דלת נפתחת. חריקת כסאות. איש משטרה בוחש את השחור עם סוכר אחד, ואחר כך מוציא את הטלפון ומניח אותו על השולחן. קלוז על העיניים של רועי בר נתן. קאט. אז אני מתעורר לתוך איזה סידרה על מצב הסוכר באוכל שלנו או לאן לנסוע באביב, וחושב איזה אדיוט אני על מה אני מבזבז את הזמן, הרי אין כלום כי לא היה כלום, והולך לסרט "לא פה ולא שם" מהשבוע בבתי הקולנוע. אחלה סרט, וזה אמיתי.

שבת שלום.

‏יום שישי 13 ינואר 2017