מפעם לפעם, ובעיקר כשהלהבות עדיין עולות מהשדות היערות והבתים, אני חושב על התגובה הנאותה למלחמה הבוגדנית שמנהל נגדנו הטבע. בהתחלה חשבנו שזאת רק תקלה של שנה אחת שדפקה לנו את הסקי בחרמון, אבל היום אנחנו יודעים: זאת מלחמה אמתית, עם אש, פיקוד העורף ומסיבות עיתונאים, ובמלחמה כמו במלחמה.
וכפי שקורה מפעם לפעם כשהקרבות פורצים, עולה המצביא התורן וחוזר על המנטרה השחוקה: ידנו הארוכה תשיג את אויבנו, משפט הידוע גם בוורסיות יותר קשוחות כמו ידינו תרוצץ תגדע ותשתק. ידינו הארוכה הרי יכולה לעשות את הכל. עובדה: אנחנו מוכנים להשקיע מיליארדים כדי שנוכל לשלוח את ידנו אפילו מתוך הקבר, שש צוללות כבר בנינו לשם כך, ועוד שלוש מונחות במספנות של היועץ המשפטי. העניין קצת יותר מסובך במלחמה נגד איתני הטבע: כשהלחות יורדת לשישה אחוזים, והרוח עולה לחמישים קילומטר בשעה, מספיק אידיוט אחד שלא כיבה מדורה ביער, קצר חשמלי, או שלושה מנוולים עם גפרור ועיתון, כדי לפתוח במלחמה. האינסטינקט הוא לשלוף את ידנו הארוכה והעצבנית, עין תחת עין, אש תחת אש, או לפחות להפנות אצבע אחת מתוך היד הארוכה כלפי ארבעה מיליון מתושבי הארץ הערבים ולהאשים אותם בפרוץ המלחמה הזאת, למרות שדי ברור שגשם אחד כמו שצריך באוקטובר או בנובמבר היה מונע את המלחמה. ולמה לא יורד גשם? כאן העניין מסתבך: הרי אנחנו מחזיקים בכסף רב צבא עצום של אברכים שאחראים על הקשר עם השמים, אולי שם לא עשו את העבודה כמו שצריך? האם צוות חקירה מיוחד כבר בדק את זה? משנים עברו אני זוכר תפילות המוניות בכותל, תקיעה בשופרות ותענית, סופר טנקר אנושי שכיבה כל שריפה, פתח שערי שמים ומילא את הכינרת. איפה הם כשצריך אותם? אז לפני שהעניין מידרדר לטירוף של האשמות ונקמה, אפשר להתברך, ובמלוא הרצינות, בכך שבמאבק נגד כוחות הטבע עשינו מהלך אסטרטגי שווה בעוצמתו למפעל בדימונה: הקמנו לאורך החופים מערך גדול של מכונים להתפלת מים. הם נבנו בשקט, בהשקעות כלכליות הגיוניות, מתוך התחשבות בסביבה, הקמנו גם מערך שלם של טיפול בקולחין, ובעידן של האין גשם הנוכחי, שאף אחד לא יודע מתי ייגמר – יש לנו מים לשתייה, לתעשייה, לנוי ולטוש שלוש פעמים ביום. חופשי, וזה במזרח תיכון חרב וצמא, העסוק במלחמות זוועה בחלב ובמדבריות עיראק. בעזרת מוחנו הארוך הצלחנו להשיג משהו בלי כוח, המפליא מכותיו בטבע בכל יום ויכול לשמש גם כגשר רטוב לשלום עם השכנים. זה פלא גדול שאפשר לברך עליו יום יום, לדלג על רגעי הלחץ והתיעוב, ולנהוג כמו בסיפורו של ש"י עגנון שהפך את הרוח מאויב לאוהב. בנה בית חזק וחיבר אותו למים. שווה לקרוא לפעמים.
שבת שלום.
