מפעם לפעם יש בחירות, ובכל חצי שנה אני חייב למצוא דימויים חדשים כדי לתאר את המצב, וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, אני בורח לחיבתי לספורט: שם על תיקו שני הצדדים מקבלים עונש, בעוד שבפוליטיקה זה הקהל. מה אפשר היה לעשות בשלושה מיליארד שקל שבוזבזו כאן, אתם יכולים לחשוב לבד, מזל שאפשר להאשים את הערבים, את מי שלא הצביע ליכוד, ואת כחול לבן, שהרי בלעדיהם נתניהו כבר היה ראש ממשלה, ובגלל שהוא לא – מגיע לנו שוב עונש: חודשים של עמית סגל ואברמוביץ', דרוקר כבוי, ארץ נהדרת ועוד שלושה מיליארד. עד שנבין.

אם כך, בואו נישאר עם הספורט. כדי שתבינו אני מבקש מכם להתעמק במה שקורה בענף הכדורסל בישראל. מאז ימי משה דיין, מכבי תל אביב שולטת בענף והיא התחליף למדינת ישראל האמתית: גבוהה, אתלטית, עשירה, יהירה, מנצחת בחוץ ורומסת בבית. מדי פעם קבוצה אדומה ומעצבנת כמו הפועל ירושלים מנסה לקחת ממנה את האליפות, מביאים שחקני חיזוק, ביציעי הארנה בירושלים יש אווירה נהדרת, הילדים המתוקים עם חולצות הצ'ה גווארה זועקים בגרון ניחר, תל אביב עולה באש, וכולם בטוחים שהשנה מכבי הולכת להפסיד. אלא שאז הליגה מתחילה, ובסופה מכבי נותנת להפועל מכה כזאת בראש, שהיא לא קמה ממנה עד לחורף הבא. כך זה היה כל השנים, וכל אוהד הפועל יודע את כללי השרידות: למחרת ההפסד למכבי, אסור לקרוא עיתונים לפחות שלושה ימים, לא לראות חדשות הספורט, ולהתרכז בשטויות רק כדי לחזור לשפיות. עם השנים אתה מתרגל, ומי שיש לו קצת שכל בראש, כמו שאומר אריק אינשטיין, יודע היטב למה בסוף מכבי מנצחת תמיד: יש לה כסף, עיתון משלה, מיליונרים פרטיים, קשרים נהדרים באמריקה, היא לא לוקחת שבוים, והיא לא בוחלת בשום תרגיל מלוכלך בדרך. והכי חשוב: היא לא מפסיקה לטפח את ההרגשה שהיא בעצם הקורבן. אכלו לה, שתו לה, העליבו אותה, ולכן הם משנים את החוקים, מפעילים סנקציות. הם אוהבים שאוהבים אותם, ובפקודה. יש להם בוס חזק שלא מפסיק לשנן לכולם שהדבר היחידי שחשוב הוא הניצחון. אוהדי הפועל יכולים ליהנות מהשטויות הקטנות כמו השילוב היפה של דתיים וחילוניים בקהל, ולשיר בקול ניחר שיש בנו אהבה והיא תנצח. זה לא עובד בכדורסל וזה לא עובד גם בפוליטיקה: גם פה גם שם השנאה מנצחת. תיקו זאת לא אופציה, כי במצב של שוויון מאריכים את המשחק בעוד חמש דקות, עד שמישהו נופל מהרגלים. כמו שנראה השבוע אנחנו הולכים לעוד הארכה, ועל פי מדד האנרגיה, נתניהו ייפול אחרון, ואם לא אז ישנו את החוקים כדי שזה יקרה. ואם זה מעציב אתכם ולא הבנתם, אתם מוזמנים לארנה בירושלים, אולי יום אחד יקום עוד עדי גורדון, יתרומם בשנייה האחרונה והכדור ייכנס פנימה ואז תהיה לכם נחת לכמה שנים עד לבומבה הבאה.

‏יום שישי 20 בספטמבר 2029