אתה מבין – לעיתונאים לא עושים מסיבות, לכל היותר עושים להם זובור, יורקים עליהם בפומבי, אוסרים אותם, או, כפי שמקובל במדינות נאורות, פשוט מתעלמים מהם. למה מי הם?

שנית – התפאורה הזאת: מה זה הדגלים האלה, המסורקים בקפידה, הבמה המטופשת והכיסא בנוסח הרווארד?! היום, מנהיג מצולם באקסטרים קלוז, עד לשורשי השערות באף ואניצי הגבות. אין רקע, אין תפאורה, גמרנו עם זה.

וחוץ מזה מר קרי – האורך הזה! מה זה היה?! אתה לא סתם חפרת במוח, אתה ניסרת את מדינת ישראל במסור יד קהה של נגרים חרשים. אחרי שתי דקות זה התחיל להצחיק, אחרי שעה ועשרה כולם חוץ ממך נרדמו. אתה יודע מה היה קורה עם טראמפ היה חוטף, כמוך, את הסעיף על נתניהו? הוא היה אומר משהו כמו: "בירושלים יושב שקרן שהבטיח, אבל אף פעם לא התכוון לקיים. אנחנו יודעים מצוין איך לטפל בכפויי טובה". 94 סימנים בלבד. עד וושינגטון היו שומעים את הביצים של נתניהו רועדות. תראה את התשובה שהוא הכין לך, בסך הכל שתיים וחצי דקות, בלי דגלים ומסיבות לדרוקר, ומשפט אחד: זה מה שיש לשר החוץ של ארצות הברית – המעצמה הגדולה ביותר בתבל – להתמקד בו במשך שעה שלמה? פחחחחח. את הפחחח אני הוספתי, אבל הוא הדהד בכל מקום. תראה מה אהוד ברק כותב מעת לעת על נתניהו. אלף נאומים שלך לא מזיזים לביבי עד שמגיע הטוויטר של ברק ומשתרר שקט בלשכה. הפחד משתק אותם.

זהו – אתה כבר לא תלמד את העולם החדש, אם יש משהו שבו אני יכול לנחם אותך, מיסטר סקרטרי, הוא רק לומר שהנאום שלך בכל אופן ייכנס להיסטוריה, כי אחריו לא יהיו עוד כאלה: ספר ההיסטוריה שייכתב אחריך יהיה קצר מאד. לך הביתה ג'ון, כתוב את הזכרונות, אבל רבאק – קצר! שניים שלושה עמודים, לא יותר.

שלך בברכה
מאחד ירושלמי שבכל יום שישי מעלה טור לפייסבוק רק כי הוא לא יודע איך להשתמש בטוויטר.
בתמונה: מתוך האתר The Onionn די מתאים לשבוע הזה.