מפעם לפעם אני מכין את הפינה השבועית הזאת ביום חמישי ועד לשידור ביום שישי אחר הצהרים , אני אחוז חרדה שהשמים לא ייפלו פתאום, ושהדברים שכתבתי לא יהיו פוגעניים, חלילה, או תלושים, כי המציאות התחלפה בינתיים בדבר אחר לגמרי.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם – אמש זה קרה. כל הדברים שכתבתי אתמול בשעות הבוקר משום שחשבתי כי מן הראוי להתייחס אליהם, כאילו פג תוקפם. תרועת הפסטיבלים ששככה, הגידופים ההדדיים של בכירי מפלגת השלטון, החרדות האיראניות שמאיצות את עצמן, המאמצים לחיסול יכולתו של בית המשפט העליון לרסן את עריצות הרוב וגחמותיו כאילו אין חוק ואין כללים, ואפילו הודעתו של שר המשטרה שהוא מסתמך אך ורק על תחושותיו ולא על שום דבר אחר, ואין מה לבדוק, ולערער. בא האסון בנחל צפית והחזיר אותנו לשאלות ישנות של אחריות, של יהירות, של שיטת ה "יהיה בסדר" שעוברת כקללה בגנים הישראלים, ולבתי הקברות מלאים באנשים שנהרגו בחטף בגלל גשר שהוקם ברישול, נהיגה פרועה, כבישי דמים, פיגומים חסרים, ורשלנות רפואית. אי אפשר שלא לתהות איך זה עם שנושא את דגל ההישרדות בצמוד לדגל המדינה, שנשבע בקדושת החיים ומוכן להרוג מראש כל איום פוטנציאלי – מחפף את היום יום לטרגדיות אכזריות כמו זאת של אתמול. והסיפור הזה כואב פי כמה משום שהנערות והנערים שנקטפו ביקשו בתמימותם לשנות את העולם, לתקן אותו, לא להסתגר אלא להיפתח אל עצמם ולרעיונות חדשים. הם החליטו להוסיף עוד שנה אחת משנות חייהם כדי להכשיר את עצמם לקראת שירות מפרך של שנים ביחידות הקשות ביותר. הם קשרו עצמם לנופי הארץ, לחיי צניעות והתנדבות – ונפלו קורבן לישראליות מגושמת ואכזרית מבלי שהספיקו לשנות אותה. וכל התמונות הקטנות שריצדו על מסכינו מאז אמש היו המשך של הפסיפס הרגיל – הפרשנים, המראיינים, המחנה שהוקם בכניסה לוואדי, מנהל בית החולים, הכניסה לאבו כביר, המסוקים שעולים ויורדים, יחידות החילוץ, רפי רשף, השמועות, ההודעות, במחול שהוא הישראליות החדשה, אלא שהפעם לא פיגוע דמים היה זה אלא הצד האחר של הישראליות – הרשלני, הבורח מאחריות, זה שאין לו שום קשר לתושייה, ליזמות, ולסטארט-אפים, אלא לכל הרע והגס בקיום הזה. עשרה קורבנות חינם הועלו על מזבח הברדק הזה, זכים וטהורים כזוהר הרקיע שהתבהר אחרי גשמי הסופה שבלעו אותם.
שבת שלום.