מפעם לפעם האש פורצת בדרום. כבר שבעים שנה, מפעם לפעם, בדרום פורצת האש, אלה הלכו לגלות ואלה שבו ממנה, ושבעים שנה אנחנו משיבים אש וחוסמים את גלי השבים וצאצאיהם כי גם אנחנו חפצי חיים, ועוד לא מצאנו דרך לשרוד בלי מלחמות. לא אנחנו ולא הם.

וכפי שקורה מפעם לפעם בזמן האחרון, דומה שהמלחמה האכזרית והנוראה שמתנהלת כבר שנים, משנה כיוון. זה עניין טכנולוגי, אולי עניין של גיל, מרחק השנים וההיכרות ההדדית עם האויב. די למנהרות, די לבזבוז הכספים הנורא, די להרג ולהרס, הגיעה הזמן לחידושים: כך הופיעו השנה העפיפונים, וכך שולחה האש בשדות החיטה הגדולים וכילתה את היבולים. המלחמה עשתה רוורס לימי התנ"ך, וזה חייב את טובי המוחות ואת ענקי היצירה לא להסתפק באיתור מנהרות במעמקים, או להאזין למי שאין לו טלפון, או ליירט כדור שנורה בלילה חשוך. הסיבוב האחרון הוכיח שאין די בכל אלה, צריך לעשות עוד מאמץ, וכמובן ששרת המשפטים הציעה להיכנס שוב ולשבור ולנתץ אבל לכולם היה ברור שצריך רעיון חדש, ולכן העיניים הופנו באופן טבעי אל שר המשטרה שלנו. כשנודע שהוא מחפש פתרונות הס הושלך על הארץ, וכשהוא פרש את הצעתו לא נותרה לסת אחת במדינה שלא נשמטה בתדהמה: אני מציע, הוא אמר בקולו הכבד שלא מתעייף לעולם, שלא ניתן להם לראות את אליפות העולם בכדורגל. אין ספק – מדובר במועמד מוביל לפרס נובל לשלום. איך לא הבנו שההתנגדות הפלסטינית, שלעתים מותה טוב לה מחייה, זאת שנכונה לסבול, לענות ולהתענות, עומדת על דבר אחד: היכולת, מעת לעת, לראות משחק כדורגל. גלעד ארדן איתר את הנקודה הרכה הזאת ולא הרפה, משום שהוא הבין שאם אנשי החמאס לא יראו את המשחק של קוסטה ריקה נגד סרביה – זה יגמור אותם. מי שיתאושש מזה אחרי חודש צום הרמדאן, ולא יצליח לראות את המשחק בין שוודיה לדרום קוריאה – יניף דגל לבן, יחתום לנו על המשכנתא לעוד שבעים שנה ויבחר להיות מדריך מקרמה בבית ספר של אונר"א. נכון, בתגובה לנשק הסודי שלנו פיתחה יחידת 8300 החמאסית את המונדיאלפון – עפיפון שבקצהו תלוי מסך טלוויזיה, שנעמד מעל בית הכלא באשקלון ומשדר לאסירים את המשחק בין פולין לסנגל, אבל אז נזכר מישהו שיש לנו מטוס רואה ולא נראה בשם אדיר והוא יחטוף את העפיפוניספורט ואנחנו ננצח. ואם זה לא יעבוד תמיד אפשר לשבור להם את הרגליים ולהגיד אחר כך שהם התחלקו על בננה.

שבת שלום.