מפעם לפעם, מגיע הרגע שבו צריך לדבר על כדורגל. לא עזה, לא בחירות, רק כדורגל. לא על כדורגל וירטואוזי של ארבע שלוש פנטסטי בליגה האנגלית, הצרפתית או הספרדית נדבר,  אלא על הכדורגל שלנו, הכחול לבן, הלאומי, האופטימי.

מפעם לפעם צריך לדבר על כדורגל כי זאת אלטרנטיבה לא רעה למלחמה. בדרך כלל אין הרוגים, אפשר להוציא את כל הכעס, לתת לגאווה לגאות, להתחבר לתשוקת הניצחון, לרצון להשתייך לשכונה, לעיר, לקהילה, לעם, כמו גם להתרגש מההישג האישי, מההכרה הבינלאומית. מהכסף. פעם בארבע שנים משפחת העמים מתמודדת על הנהגת המשפחה, ופעם באלפיים שנה, כך אנחנו מאמינים, גם אנחנו נגיע לשם. עוד לא אבדה תקוותנו.

מפעם לפעם צריך לדבר על כדורגל – משום שזה מחלץ אמירה ציבורית מבריקה כמו זאת של חבר הכנסת אחמד טיבי: בחיוך אירוני הוא בירך את הכדורגלנים היהודים בארץ על השתלבותם בנבחרת הלאומית של ישראל. הבנתם? בגלל האמירה הזאת עוד לפני שאדלשטיין התיישב בכיסאו הוא נתן לטיבי כרטיס אדום, והעיף אותו לחדר ההלבשה. דבריו של חבר הכנסת טיבי שיקפו מציאות חד פעמית, אולי היסטורית, שבה נבחרת ישראל ניצחה השבוע את אלבניה וסקוטלנד כשהקפטן שלה, ועוד שישה משחקני הנבחרת הם ערבים. מה שקרה בנבחרת באופן נדיר הוא שהשחקנים הכי טובים בישראל שיחקו, ומה לעשות, כרגע הם הכי טובים: נאתכו, סבע, דבור כיאל, טוואטחה. הם ישראלים והם הכי טובים, ואצל המאמן היקה שהבאנו מאוסטריה הכי טובים משחקים. חוץ מאייל ברקוביץ ועוד כמה נמוכי מצח זה לא הזיז לאף אחד, כי זאת ישראל: בנבחרת לחידון התנ"ך יהיו נערות ונערים שכל ילדותם שיננו את התנ"ך; לצמרת עולם העסקים מגיעים מ 8200 ומהבינתחומי, ולכדורגל באים מכפרים ערבים עניים, ומשכונות מצוקה. לא מהתנחלויות. עוד גול ועוד גליטצ' מפלסים את הדרך לעצמאות כלכלית ולהגשמה עצמית, ובמגרשים לומדים לחיות ביחד, אלה ששרים בלב מלא ובקול ניחר "נפש יהודי הומיה" בצד זמזום חרישי של "עוד לא אבדה תקוותנו" ושני הצדדים שרים להיות עם חופשי בארצנו. הם שמים לצחוק את אורן חזן ארגון להב"ה מירי רגב ואת לה-פמיליה, הקהל נוהר למגרשים, מכבד בקימה את ההמנון או שר בהתרגשות מול הדגל התכול לבן – ויאללה – כדורגל. רק שינוי חוק הלאום כך שימנע משחקנים שאינם שרים את ההמנון או שהם שייכים ללאום אחר, להיות חלק מהנבחרת הלאומית, ימנע את האפשרות שיום אחד נתעורר למציאות שבמדינה המגניבה שלנו שיח השינאה והפירוד יישמע כמו בדיחה ישנה, כמו חומת ברלין שאיננה. ואולי אנחנו כבר שם. ואחר כך שואלים אותי איך זה שאני עדיין אופטימי.

שבת שלום.

יום שישי 19.10.18